אבן האודם של הקיסר
היה זה יום הולדתו של הקיסר, והארמון כולה המה אדם. הכל נאספו באולם המשתים, והם ערוכים למתן האות ולתחילת החגיגות. לפתע הופיע שר הטקס ופניו מבוהלות: הקיסר ציוה על כולם להתפזר. השנה לא יחוג את יום הולדתו. איש לא הבין מדוע, והכל חזרו כלעומת שבאו, כשהם תמהים ונבוכים.הקיסרית עלתה נזעמת אל חדרי הקיסר. אלופי, הרי לא לשווא עדתה את מיטב מחלצותיה, הן לא לשווא סידרה שערה ברשת ועיניה בפוך, לו יואיל להסביר לה…
" מלכתי לבנת הזרועות", אמר הקיסר, "אבן אודם הייתה לי, יפה מכל אשר נוצר אי פעם. מדי הביטי בה, היו קרני האור משתברות בתוכה, וחוזרות ומתלכדות, כמעשה רקמה. ושפתה חלקה הייתה, עגולה לעין שיעור. לא יכולתי לומר היכן מסתיים צדה האחד, והיכן מתחיל האחר. היא באה לי בירושה מאבי, ומני אז, פעם בשנה, ביום הולדתי, הייתי מביט בה מעט, מתענג על מראיה, יפה משיוכל אנוש ליצור, ואחר הייתי גונז אותה שנית, עד לשנה הבאה. זאת למען אתענג על היופי, יצירת האל, רק מעט, במידה ובמשורה, ולמען אזכור כי חרט אנוש לא ישכון ליצור כגון אלה."
"האם אבדה האבן ? " שאלה הקיסרית .
"גרוע מכך, גבירתי. היום כאשר הוצאתי אותה ממקום גניזתה, ראיתי והנה שרטת עמוקה הולכת לאורכה. לא עוד שלמה היא!"
בצר לו הודיע הקיסר כי ימלא את משאלתו של כל מי שירפא את האבן מפצעה, ואכן אל הארמון נקבצו ובאו חכמים בני לאומים שונים ואומניות שונות.
תוכן טורקמני שזקנו מסולסל ציווה להעמידה בשדה פתוח, בעת מעבר הכוכבים למזל אריה.
כהן הדת ראשו מגולח, הזה עליה מים קדושים, על מזבח שלמול שרידי קדושים.
אלכימאי, סמלים מוזרים על גלימתו, הטבילה בתמיסות מבעבעות.
רופא ארמני ידוע רקח לה משחה מצמח האלטראיל.
המשורר זימר לה עד שפקע מיתרו.
ולא נמצאה תרופה לשרטת.
וכבר כמעט והגיע שוב יום הולדתו של הקיסר.
שלושה ימים לפני מועד יום ההולדת התדפק על שערי הארמון נער שוליה, תרמילו על שכמו, והוא שורק שיר איכרים. "ברצוני לרפא את הקיסר מכאבו", הכריז.
שר הטקס כבר נואש. אנא אנו באים, חשב לעצמו, אם זה ירפא את הקיסר מכאבו.
"ברצוני להיות סגור עם האבן במשך שלושה ימים, לאחר מכן יהיה הקיסר רשאי להיכנס."
"לאט לך, נערי. הקיסר יכנס כאשר יאבה. אך עלי להזהירך…" אמר לו שר הטקס בעודו מובילו לחדר בו נחו להם זקנו של התוכן, צלבו של הכן, גלימתו של האלכימאי, גביעו של הרופא ונבלו של המשורר.
מקץ שלושה ימים עמד הקיסר אל מול הדלת הנעולה ושאג בזעם. " אמרו לבן המרדות כי מעולם בימי חיי לא המתנתי דקה אחת מחוץ לדלת נעולה. אמרו לו כי זכה לכך שיהיה היחידי מבין האנשים החיים בעולמנו שיוכל להעיד על עצמו כי הקיסר המתין לו, ואמרו לו עוד שאושרו זה יהיה קצר ימים עד מאד."
לפתע נפתחה הדלת. הנער שרבב החוצה את ראשו, עיניו היו עייפות וקולו שקט:
"אנא, שליט רב חסד, היכנס בבקשה."
שר הטקס ואנשי פמליית הקיסר חיכו לשמוע את צעקותיו של הקיסר, שכן היו בטוחים כי עתה יהרוג הקיסר את הנער במו ידיו, אך תחת זו שמעו שתיקה מוזרה. לאחר זמן מה יצא הנער מהחדר, פנה אל שר הטקס ואמר:" אדוני, הקיסר ביקש שלא יופרע כל זמן שהוא בחדר, כמו כן שאל באם תוכל לדאוג לי למעט מזון ומיטה לישון בה".
ומה?
שמא תאמרו כשפים? שמא תאמרו כי נס נעשה לו? שמא תאמרו כי היתה לו מרקחת פלאים?
לא. דבר מאלה לא קרה.
אם כך, תשאלו, כיצד נרפאה האבן?
לא העלתה רפואה האבן. כיצד אפשר לרפא צלקות החרוטות באודם?
ובכן?
על כן אספר כי כאשר נכנס הקיסר לחדר, ראו עיניו את האבן, והנה לא הוסרה ממנה השרטת. ואכן, לא עוד ישתבר בה האור בשלמות. אך תחת זאת עיבד הנער את האבן, עמל עליה בחרט אנוש, ויצר מתוך השרטת גילוף בדמות שני ורדים.
***
אולי זוהי חכמתם הנצחית של הכוכבים. ייתכן שזהו דבר האל. חושבני שזוהי האלכימיה האמיתית, ולבטח זוהי רפואת הנשמה ושירתה של הנפש: מתוך הכאב יש למצוא רפואה ומתוך הכיעור יש ליצור יופי. אמת מארץ תצמח. |
