אגדת אהבתו של הרבי מפולינאה
לשם ייחוד דקודשא בריך הוא, עכשיו, מייחד את שמו בכל כוחי, וזועק כלפי שמיא.
ומי שאהב באמת, גן נעול ומעיין חתום, אולי יבין…
ועל כן יסופר כי פולינאה שוכנת מהלך שלושה ימים ושלושה לילות ממעזבוז, וכי משפחת הרבנים מפולינאה הייתה ידועה בקדושתה הרבה.
מכל רחבי הגולה היו נושאים הבריות את מכאוביהם ומדוויהם אל הרב שעמד בראש החצר. ובתקופה בה אני מספר אכן עמד רב גדול וקדוש בפולינאה.
מספרים כי מגעו או ברכתו היו מביאים מזור וצרי לכל מכאוב, לרפואת הגוף ולתיקון הנפש.
מספרים כי בתפילתו היו נישאים פתחי עולם, וכי חדר אליו היה נכנס מיד היה נגה בזוהרו, ועוד כי מחמת ניצוצות הקדושה שבקעו מעיניו היה מהלך ועיניו עצומות, ותלמידיו מוליכים אותו בכל אשר יפנה, פן יסמא עיני הבריות בקדושתו הבוהקת.
ולאותו רב היה בן, מבטן נצרר. וכבר בילדותו ניכרה בו הקדושה, שכן נולד מהול, ומעיניו בוקע אור אין קץ.
משעה שגדל לימדו אביו ללכת בעיניים עצומות, ותלמידי האב היו משמשים את הבן, ומוליכים אותו באשר יפנה, פן יסתמאו עיני הבריות, שדרכם לראות רק את הגשמי, ואף בשעה שיעמוד בפניהם גילוי שכינה יכחדו ויכהו בו, ויבוזו לו בליבם.
שבוע לפני הגיע הנער למצוות יצא עם אביו וכמה חסידים ליער, לתקן תיקונים ולייחד ייחודים. ובעודם מעמיקים אל תוך היער אבדה להם דרכם, שלושה ימים ושלושה לילות היו מהלכים כסומים, כי זו הייתה תוכנית היער, שההולך בו היה מסיט את ענפי החורש, ומיד אחרי עוברו היו אלו משתרגים ונאטרים מאחורי גבו, וקול צמיחתם מלחשש כנחש השף בחול.
לבסוף הגיעו לקרחת יער קטנה, ובמרכזה צריף. נכנסו החסידים וקראו בקול, לדעת אם יש בצריף אנשים או סטרא אחרא. קראו וקראו ותשובה אין. לפתע נשמע רחש מן הקומה השניה, ובמעלה המדרגות הופיעה נערה. הייתה זו נערת כפר פשוטה, שתוויה מחוטבים בגסות, וידיה חזקות. היא לא אמרה דבר, אך ברגע בו הופיעה, והחלה לרדת במדרגות, הלך והתמלא החדר באור שבקע מעיני בן הרב.
החסידים הביטו נדהמים, וסרבו להאמין שאכן בן רבם הנערץ הוא שפקח את עיניו הקדושות, והיזה מאורן וטהרן למען נערה גסה זו. הם החלו לרטון ולמלמל ביניהם. "פלסתר", אמר האחד, " י"ג שנים שאנו מוליכים אותו בעינים עצומות, שלא יפגע ולא יסמא איש בקדושת הניצוצות, ועתה למראה אישה אחת פוקח זה את עיניו כעגל". "אכן", הסכים השני, " שקר וכזב, הבל ורעות רוח". " הכשרה בנשים – בעלת כשפים", החרה החזיק השלישי.
וכך תפסו את בן הרב והוציאוהו משם. והיו הולכים בדרך ומדברים בגנותן של נשים, בגנותו של בן הרב, שהלך דומם לצד אביו, ונפשו נסערת.
שמא תשאלו מה היה לרב עצמו? זה הלך לצד בנו והביט בו במבט משתומם, שכן עיניו שלו ראו מעיין של אור זוהר סביב הבן, זורם כקשת בדמות שני סילונים זקופים, וסילון אחד שכוב, ובינהם מהלך בנו, והולכת ומסתמנת האות 'ש', והיא מתרחבת והולכת, ובנו שלו נראה לו כבר עצום מאוד לגודל, כי אורה היה ממלא ומאיר את היער ואת העולם.
חזרו איפה לפולינאה, וחגגו את בר המצווה. אך זר ושונה היה טעם החגיגה, כי נפוץ הסיפור, והכל הביטו בבן הרב בעין עקומה.
שבוע לאחר הדברים האלה, ארז בן הרב את חפציו ועזב את ביתו. הוא נדד ביער, עיניו עצומות, ורגליו נתקלות בשורשי העצים.
לבסוף הגיע לבית אותו זכר, ושב ופקח את עיניו. אף היא הייתה ניבטת בו, ובעיניהם הבשיל הניצוץ הידוע והמוכר, הנסתר והרזי…
והרגע הפך לשעה , שנתחלפה ליום, שנתהפך לשבוע, שנצטרף לחודש, שתפח לשנה, שהצטברו לשנים. ויהי יום, ותבוא אליו הודעה כי מת אביו, ובסמוך לה הודעה כי עדיין אינו רצוי בחסידות פולינאה. אל נא יטרח לבוא ליום השלושים. קל וחומר שאין הוא יורש לאביו.
ואכן לא קם יורש לרב הזקן מפולינאה, וקרנה של החסידות הלך וירד.
ביום השנה הראשון למות האב שלח הבן איגרת לראשי הקהילה, וביקש מהם באם יואילו הפרנסים לבוא ולשבות במעונו, ולספר מסיפורי אביו ומעשיו.
תשובת החכמים לא איחרה לבוא: "חומץ בן יין, כלום כה רחקו הימים עת היינו מוליכים אותך בעיניים עצומות רק למען תיפקחנה לזנות?"
בשנה השנייה שלח שוב איגרת באותה הלשון, וקיבל מענה באותו הלשון. וכל אותו הזמן הייתה החסידות שרויה במצוקה אמיתית, שכן עדרה נתפזר ללא רועה, וכבר היו צדיקי הקהילות השכנות מלקטים להם שאריות מק"ק פולינאה.
ביום השנה השלישי, כשהגיעה איגרת הבן, השיבו החכמים כי יבואו, אך הם עושים זאת לזכר האב, ולא לכבוד בנו.
ואכן, באה משלחת פרנסי הקהילה אל הבקתה שבקרחת היער. והבקתה קטנה הייתה, וצרה מהכיל את האורחים. לכן הכין בן הרב מבעוד מועד אוהל גדול לשכנם, חמש יריעות חוברות אישה אל רעותה. והימים ימי שלהי דקייטא, ויבואו החכמים, ויפושו באוהל, והאוויר לא זע ולא נד. והנה כאשר נכנס בן הרב הואר האוהל כולו באור יקרות, כמנורת זהב. ועוצמת קדושתו הייתה מפעמת בהם, כי הכתה על גלי האוויר, ותיגע בליבותיהם.
קם הפרנס הראשי, מתוך השתיקה ששררה, ושאל, קולו רועד בדברו: "ימחל נא על שאלתי, אך – מדוע? הן הכל היה נתון בידך, כמו נולדת רק למטרה זו. מדוע ויתרת על הכל? ולשם מה? כלום ראויה אותה אישה בכך?"
"אספר לכם סיפור", השיב בן הרב, "ובסופו תאמרו את דברכם"
"פעם היו שני חברים טובים." פתח וסיפר, "נדברו ביניהם החברים בתקיעת כף כי אם יוולד לאחד בן ולשני בת יבואו אלה בברית הנישואים. ואמנם, לאחד נולד בן, ולשני בת. והבן גדל, הצליח בתלמודו והרבה חכמתו. ועוד תכונה הייתה בו, שהיה מנגן ניגונים שהנפש הייתה ממש יוצאת. ואף נאה היה – זקנו מגודל ופרקו נאה. אלא מאי, שהבת… איך יאמרו הדברים? לא עליה משוררים בליל שבת קודש "אשת חיל מי ימצא". שכן לא רק שלא הייתה נאה כלל, אף במלאכות הבית לא הייתה לה יד, ובקושי רב לימדו אותה את תפילותיה, בכדי שתוכל לעמוד במצוות שהיא חייבת בן.
וכך גדלו, ומעולם לא פגשו אחד את השנייה, אלא שידעו שהם עתידים להינשא.
הבן שיער בלבו כי תהיה זו אישה כלבבו, ואילו הבת, בתפילותיה החרישיות הייתה מפילה תחינתה בפני קונה, שיהיה זה התגשמות כל חלומותיה, והוא שיגאל אותה ממצבה. והייתה מדמיינת בראשה פעמים אין ספור כיצד תהיה לבושה ביום כלולותיה, והיאך תהיה למלכת ביתה, ועד כמה יקרה ואהובה תהיה בודאי בעיני בעלה, ועוד כהנה וכהנה דמיונות שיש ונשים שוגות בהם.
כך או כך, הגיעו השניים לפרקם, והתנאים נחתמו - היום המיועד הגיע.
עמדו שניהם מתחת לחופה, שבויים איש בדמיונותיו על בן זוגו לעתיד, ואז ניתן האות, והחתן הרים את הינומת הכלה. היא לא ידעה נפשה מאושר, והוא לבו נפל בו משראה אותה. כה גדולה הייתה בו בהלת נפשו, עד שסב על עקביו ונמלט בהותירו את הקרואים, הרב, משפחתו, אביו והכלה נדהמים וחסרי אומר.
הוא לא שב עוד לביתו. נמלט, הלך בדרך ימים רבים, עד שלבסוף הגיע לעיירה אחת מרוחקת, שם נשא חן בעיני רב העיירה, וזה השאירו שם כמלמד. לימים נשא את בת הרב לאישה, וירש את מקום אביה, והיה נכבד ונערץ על אנשי העיירה. ברבות הימים כמעט ונשכח ממנו המעשה.
והכלה? מה היה איתה? רחמנות, בני רחמנים, רחמנות. כה נזדעזעה מהמעשה שהיה לה, עד שנפלה למשכב. ולאחר מכן, מגודל הבושה, לא העזה להלך ברחוב, עד שלבסוף נמלטה אף היא, והייתה נודדת מכפר לכפר, עד שהגיעה לעיר הגדולה. ואף שם ירדה מדחי אל דחי, עד שנפלה בידי רשעים, ועשו לה מה שעשו ושחטוה . אף גואל לגופתה לא היה, להביאה לקבורת ישראל, וזרקוה הרשעים בקבר עכו"ם, בלי תפילה לעילוי נשמתה.
עלתה המסכנה לשמיים, ושם עמדה בשערים מתייפחת. היכן הוא בורא שמיים וארץ? היכן הוא עזוז וגיבור? היכן הוא אל נקמות? אל נקמות – הופיע נא! איזה עולם הוא זה שבראת? במה חטאי, ריבון העולמים?
קרב אליה רב המלאכים, עטפה בכסותו, ורמז לה להמתין.
ויהי יום, וימות החתן, נכבד ונשוא מעם, ורבות ספדו לו עירו ומשפחתו, שהעמיד שם צאצאים לרוב. והנה כאשר הגיע לשערי שמיים, ובא להעיד על זכותו, עצר אותו רב המלאכים, בלהט החרב המתהפכת, ושאל אותו: "היכן היא כלתך?"
"למה כוונתך?", לא הבין האיש, "אישתי וילדי ובני בני – הרי הם על האדמה עדיין".
" לא לזאת כוונתי. היכן היא כלתך? זו שהותרת בדד ביום כלולותיך?"
כרעם הלם בו פתע זיכרון המעשה, ועמו הכרת חטאו הכבד. "מה אעשה כעת?" שאל בלב שבור.
"עליך לתקן את המעוות. עליך לשוב לעולם ולשאת אותה לאישה מבחירה ובאושר."
"מסכים אנוכי", השיב האיש. אחר הרהר והוסיף : "אך הפעם אליה להיות כזאת שאת כל עולמי אתן בעבורה". וכך היה.
***
ערב ירד על האוהל שבקרחת היער. פרנסי הקהילה ישבו דמומים. בן הרב קם ויצא, מותיר אותם לבדם. למחרת ביקשו ממנו לחזור איתם, ולעמוד בראשם. וכך חזרו כולם, הרב ואשתו, צועדים בראש, אל העיר. וזהו סיפור אהבתו של הרב מפולינאה. |
