חיפוש:      
 
דף הבית » אגדת חניכותו של המלך שלמה
חניכותו של המלך שלמה
****
אשמדאי מלך השדים ושלמה המלך
 
"לסוף שלושה ימים נכנס ועמד לפניו. נטל קנה ומדד ארבע אמות וזרק לפני המלך ואמר לו: "כשתמות הרי לא יהיה לך בעולם אלא ארבע אמות קרקע, ועכשיו כבשת את כל העולם, ולא שבעת עד שכבשת גם אותי." אמר לו שלמה: "איני מבקש ממך כלום, אלא רצוני לבנות בית מקדש, ולאבני שמיר אני צריך
פעם אחת עמדו שניהם לבדם. אמר שלמה לאשמדאי: "במה כוחך גדול משלי?" אמר לו אשמדאי: "טול השלשלת מעל גבי ותן לי טבעתך ואראה במה כוחי גדול." נטל השלשלת מעל גבו ונתן לו הטבעת. עמד אשמדאי על שלמה ובלעו, ונתן כנפו האחת בארץ וכנפו האחת ברקיע, וזרקו והטילו ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמר שלמה: "'וזה היה חלקי מכל עמלי' אין לי אלא מקלי. 'אני קהלת הייתי מלך על ישראל' ועכשיו איני מלך אלא על מקלי.'" היה מחזר על הפתחים, וכל מקום שהגיע לשם אמר: "אני קהלת מלך הייתי על ישראל בירושלים" והם אומרים לו: "שלמה המלך יושב על כיסאו בירושלים, ואתה הולך ומשתטה" והיו מכים אותו בקנה"
                                                                                              (ח"ן ביאליק-י"ח רבניצקי, ספר האגדה צ"ז-צ"ח על פי גיטין ס"ח ותנחומא הקדום) 
 
***
וכבר לא ידע הוא עצמו אם אומנם מלך היה, ומהו שנהיה לו. ולאחר שבעיני רואיו נחשב למשוגע הרי שאט אט נחשב כך גם בעיני עצמו. ובכל מקום אליו פנה שאל אם יודע מי היכן ישנן בנמצא אבני שמיר לבניית מקדש.
"בודאי", היו אומרים הבריות, מגחכים וקורצים זה לזה, "בארצו של תרנגול הבר הם מצויים, סמוך לשיני סלע הזכוכית". "לא כי נגרפים הם בזרם נהר הסמבטיון". "לא. יש למצוא את עוף החול ולרכב על גבו, הוא היחיד היודע את מקום המצאם. "
וכך היו הולכים ומהתלים בו בכל מקום, וכבר יצא שמעו של התמהוני הטוען כי הוא מלך ירושלים, ומחפש אבני שמיר לבניין מקדשו.
                                                            ***
 
 
חירם מלך צור
 
המלך חירם ישב בארמונו והביט בעירו הבצורה היטב. צור המעטירה, אשר סוחריה שרים, כנעניה נכבדי ארץ. דאגה מילאה את לבו. לא טובות היו החדשות מירושלים. אחד משריו נכנס חרישית, ולחש על אוזנו כי אל חומות העיר הגיע משוגע הטוען כי הוא קהלת מלך ירושלים, וברצונו למצוא אבני שמיר לבניין איזה מקדש, כלום יודע המלך דבר בנידון? מלאה הארץ תמהונים, אמר לעצמו המלך חירם. ימים טובים הגיעונו אם זהו מיטב עיסוקו של המלך בשעה שירושלים השכנה מתהפכת ומלכה נעלם. המלך חירם נאנח. יהי כן, הביאוהו לפני, ציווה.
אל חדרו המעוטר של חירם הוכנס אדם פרוע שיער, זקנו מגודל ובגדיו קרועים. לרגליו הפצועות אין מנעליים, ובעיניו יוקדת אש. "שלמה", קרא המלך נדהם, כי אוהב היה חירם לדויד כל הימים, והכיר את הגבר הצעיר שמלפניו מאז היה נער קטון. "שלמה", שנה וקרא בפתיעה, "מה מעשיך כאן?" "אומר אני לבנות מקדש לאלוהי אבי, דוד. " אמר שלומה בקול עז, " רק איני יודע היכן מצויות אבני השמיר, לא אדע גם איך לבנותו..."
וקולו של שלומה, שהיה רם תחילה בדברו נחלש והלך עד שנשתתק וכבש עיניו בקרקע. "שב עימדי", אמר חירם רכות, "יחדיו נטכס עצה". והוא ציווה להוציא את שלמה מלפניו להחזיר לו דמותו של מלך .    
***
חירם  בן האלמנה
בחצרו של המלך חירם היה באותה עת איש חכם יודע בינה, בן אישה אלמנה הוא ממטה נפתלי, ואביו איש צורי. שמו נקרא כשם המלך- חירם. עוד באותו הערב יצאה מלפני המלך פקודה להביאו לפניו. הילכו להם על חומות הארמון המלך חירם ורב האומן חירם, צופים בירח המכסיף את גגות ארמונותיה ומקדשיה של צור המעטירה .
            חרישית סח המלך את סיפורו של שלמה, אחר הביע באזניו של חירם את בקשתו. חירם רב האומן נדם עת ארוכה, ולאחריה ענה : "יהי כן, מלכי, את בקשתך אמלא, אך דע כי עשוי הדבר לארוך זמן מה ". "עשה כראות עיניך" , ענה המלך .
            בבוקר המחרת הובא שלמה אל לשכתו של חירם. כמו דמים חדשים נוצקו בו. שערו סודר, זקנו סולסל וכסות חדשה ניתנה לעורו, אך עדיין מבקש דרך היה . בראש מושפל עמד, כתלמיד לפני רבו.
            "טוב ויפה", אמר חירם, "נתחיל איפה במלאכה". הוא ציווה להביא למלך שלומה סינר לבן מעור כבש. "ענוד סינר זה" , ציווה עליו. שלומה עמד נבוך. רגע עמד להתקומם, ולהגיד כי כל חפצו הוא שיוגד לו מקומם של האבנים, ובכלל, אין הוא רגיל לקבל פקודות, אלא שמבט עיניו של האומן שכנעו ללבוש את הסינר.
            "סינר השוליה הוא", אמר חירם, "ועתה בוא עימדי". חירם הוביל את שלומה אל בנין שזה עתה החלה עבודתו, והעמידו בפינה הצפונית מזרחית, אצל אבן הפינה. אחר ציווה להביא אמה, מקבת ואזמל. "אלה יהיו כלי עבודתך. מלא את פקודות המפקחים" , אמר קצרות, פנה והלך . שלומה עמד דומם, כלי העבודה בידו, והביט אחריו. אחר כבש את רגזת נפשו והחל עובד .
            תחילה היה עובד בעצלתיים. למען האמת, לא הבין מדוע שומה עליו לעבוד במלאכות יד אלה, שאין בינן ובין בנית מקדש לאלוהי השמיים דבר, אך הכבוד שרחש למלך חירם ויראתו את מבט עיניו של רב האומן חירם אבי הניעוהו להמשיך ולעבוד .
            קמעה קמעה נסחף בלהט העבודה. קשה הייתה מלאכתו. אצל אבן הפינה עמד, וממנה לא מש, שכן תפקידו היה לעצב את צורתן של אבני הגוויל ואחר להעבירן הלאה. אך יש והיה זוקף את גבו, מעסה את אצבעות ידיו הכואבות ומביט בפליאה באבנים שסיתת. צורתן הלכה וישרה.
            בערבו של אחד מימי העבודה סב אחור, נכון ללכת אל חדר השוליות, אל הלחם הצנוע ומנוחת היגעים. מה מאוד נפתע כאשר ראה מאחוריו את חירם אבי. "כל היום עוקב אני אחר עבודתך. היטבת עשות, אך עוד דרך ארוכה לפניך. הנה, " ,אמר והושיט לו מזווית, אנך ופלס, "אלה יהיו כלי עבודתך החדשים. בעזרתם תאמוד מידות ותכוון קווים" .
            "אך מדוע עלי",פתח שלמה בשאלה, "סבלנות!", קטע אותו חירם. "עוד יתבהרו בפניך הדברים. זכור רק לעשות את עבודתך נאמנה. דרכך על מד הזווית, צעדך נכון על הפלס, וכוונותיך ישרות לפי האנך" . אמר ופנה לדרכו.
            למחרת המיר שלמה את סינרו בסינר אחר, והחל במלאכתו החדשה, שאינה קלה כלל מקודמתה.
עתה היה עליו להציב את האבנים ולכוון את קרנות הבניין כך שיהיו תואמות. בפלס לבחון את הקווים האופקיים ובאנך את הניצבים. שהות לא הייתה לו להרהר במצבו. כל כולו נמלא תשוקה אחת- ליישר את הקווים, לבל יוכרו כל זיז ובליטה, או סימן של זיז ובליטה. אף בלילה היה מסדר את משכבו ניצב וישר לפני עלותו אליו, ואחר, עת עוצמו שמורותיו, היו מרצדים לפניהם קווים אופקיים וניצבים, מתגרים בו ומתרים.
            יום אחד, בהיות השמש בקו הצהרים, נשמע קול הפעמון הקורא לבונים מן העבודה אל המנוחה. שלמה נשא עיניו, והבין כי שלמה מלאכת הבניין. גם אם לא היה היחידי שעסק בבנייתו, עדיין חש כאילו מכיר הוא כל אבן ואבן בו. התרגשות גדולה פיעמה בו. לפתע חש ביד על כתפו. הייתה זו  ידו של חירם רב האומן. "היטבת עשות, בני, אך עוד רבה הדרך לפניך. שכב היום לנוח, ומחר בוא אצל לשכתי." עיניו של שלמה מלאו דמע.
            ***
            למחרת רחץ עצמו שלמה, לבש שלמה נקיה וניגש אל לשכתו של רב האומן. עתה הראה בגאווה את ידיו המיובלות מעבודה, וענד בגאווה את סינר עבודתו. "האם עתה תאמר לי היאך יש להקים מקדש?" , שאל את חירם. מבטו של חירם ענה על שאלתו. "הבינותי", אמר, מנסה להסתיר את קוצר רוחו, "בוודאי תיתן לי כלי עבודה חדשים" . "בוודאי", ענה חירם כשהוא מושיט לשלומה עיפרון ומחוגה. שלומה כמעט ופרץ בצחוק. "הבט בידי", אמר והראה את היבלות שעליהן, "כלום לאלה יקרא כלי עבודה?" , סימן בראשו לעבר כלי השרטוט.
            "כמדוני מקדש חפצת להקים, האין זאת?", הזדעפו גבותיו של חירם, "תחילה עליך ללמוד את חכמת ההנדסה, שאם לא כן כיצד תוכל לבנותו? ".
            ושלמה ישב אצל המהנדסים ולמד את תורתם .
            ***
אחרי זמן מה בא שלומה אל חירם ואמר: “ יושב אנוכי אצל המהנדסים, אך איני מבין דבר מדבריהם. לא אצליח להעביר קו ישר בעפרוני. נראה כי יחסר דבר מה בטרם אוכל להבין זאת. מהו  דבר זה, אבי?“. חייך חירם, כאדם האומר לנפשו כי הנה הגיע דבר מה אשר לו ציפה, ואמר: “ אומנות הציור היא שחסרה לך. הבונה -בונה ממש את אשר ישים לפניו המהנדס, אך המהנדס צריך קודם לכך לראות את ציור הבניין בעיני רוחו, ואחר לציירו על הנייר, בכדי שיוכל להתקין מידותיו וסגנונו ”.                                                       
ושלמה ישב אצל הציירים ולמד את תורתם.
            ***
אחרי זמן מה בא שלמה אל חירם ואמר: “ יושב אנוכי אצל הציירים, אך איני מבין דבר מדבריהם . לא אוכל להניע את מכחולי על פני הבד. נראה כי חסר לי דבר מה בטרם אוכל להבין זאת. מהו דבר זה, אבי? ”   חייך חירם, כעונה על שאלה ידועה, ואמר: ”אין המכחול אלא המשכה של יד הצייר. איכה תוכל להניע את מכחולך אם אינך יודע להניע את ידך? עליך ללמוד לנוע ברגש. עליך ללמוד את אומנות הריקוד. ”
ושלמה הלך אצל הרקדנים ולמד את תורתם .
            ***
אחרי זמן מה בא שלמה אל חירם ואמר: “ הלכתי אצל הרקדנים , אך איני מבין דבר מדבריהם. לא אבין כיצד עלי להניע את גופי ברגש. נראה כי חסר לי דבר מה בטרם אוכל להבין זאת. מהו דבר זה, אבי ? “ . חייך חירם, כאדם האומר כי הגיע השעה לדבר מה, ואמר: “הרקדן יחוש כיצד חודר אליו הניגון, ומניעו מאילך. אם לא תדע את הניגון - כיצד תבין היאך יבוא אל שורשי הגוף? עליך ללמוד את אומנות הניגון .”
ושלמה הלך אצל הנגנים ולמד את תורתם .
            ***
אחרי זמן מה בא שלומה אל חירם ואמר: “יושב אני עם הנגנים, אך איני מבין דבר מדבריהם. לא אבין כיצד בוקע הניגון מן הנפש. ניראה כי חסר לי דבר מה בטרם אוכל להבין זאת. מהו דבר זה אבי? “. חייך חירם, כמרגיש בהתהוותו של דבר, ואמר: “ הניגון פורץ מתוך שירה גדולה. יש לקרוא לניגון באמצעות מילים. עליך ללמוד את אומנות השירה . “
ושלמה הלך אצל המשוררים ולמד את תורתם .
            ***
אחרי זמן מה בא שלומה אל חירם ואמר: “ יושב אני אצל המשוררים, אך איני מבין דבר מדבריהם. מהו הניצוץ הבורא את השירה בנפש? ניראה כי חסר לי דבר מה בטרם אוכל להבין זאת. מהו דבר זה, אבי? “ חייך חירם, כשומע התקרבותה של תמורה, ואמר: “ממרומים ניטע בלבנו הניצוץ באהבה. עליך להתפלל בכדי שיבוא אליך ניצוץ אלוה, ויצית בך את אש השירה. עליך ללמוד את אומנות התפילה .”
ושלמה הלך אצל הכוהנים ולמד את תורתם .
***
אחרי זמן מה בא שלמה אל חירם ואמר: “יושב אני אצל הכוהנים, אך איני מבין דבר מדבריהם. תפילותיי ריקות הן. רק אומר את המילים, אך לא אחוש בכוונה. מהו שהופך את המילים לתפילה? ניראה כי חסר לי דבר מה בטרם אוכל להבין זאת. מהו דבר זה, אבי ?” .
חייך חירם, כאדם היודע כי כלתה מלאכתו ואמר: “לבך השומע הוא זה. מתוך השתיקה נולדת ההקשבה ומתוך ההקשבה נולדת הכוונה שבתפילה .”
“והיכן אוכל ללמוד את אומנות השתיקה? לאן עלי ללכת כעת? ” שאל שלמה נרגש . “איש לא יוכל ללמדך אותה. בפיך ובלבך הוא הדבר לעשותו. ועתה - קום ועשהו! . הגיע השעה, בני, עתה אגלה את אוזנך הסוד הניסתר מכל - לא יכולת לבנות מקדש לאלוהך עד אשר היית אתה ההיכל שברצונך להקים .”
באחת מילאה את שלמה הכרת דבריו של רב האומן חירם בן האלמנה איש צור. ימי חניכותו מלאו .
            ***
המשך הדברים כתוב בספר. שלמה המלך (כי אכן יאה לקראו מלך כעת) שב לציון. בחכמתו שלו, בגבורתו ובעושרו של המלך חירם, ובתפארת אומנותו של חירם בן האלמנה הקים את מקדשו לאלוהי ישראל, ושמעו נודע בכל הממלכות .
גרסה להדפסה גרסה להדפסה       שליחה לחבר שליחה לחבר      
נבנה ע"י D-webs
        טלפון: 054.6270449           לטופס יצירת קשר